ספר קולי - "להבעיר את המים באש" מאת נעם פרתום:
אֵיךְ זֶה שֶׁנִּזְכַּרְתִּי פִּתְאֹם עִם אֶלִיקוֹ בַּטֶּלֶפוֹן בַּלֵּדָה הַמִּיתוֹלוֹגִית שֶׁלִּי – אֵיךְ שֶׁלְּאִמָּא הָיוּ צִירִים מֻקְדַּמִּדַּי בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי, לִפְנוֹת בֹּקֶר, כְּשֶׁכָּל בֵּית הַחוֹלִים הָיָה שׁוֹמֵם, אֵיךְ הִשְׁאִירוּ אוֹתָהּ תַּחַת הַשְׁגָּחָה וְאֶת אַבָּא שָׁלְחוּ הַבַּיְתָה לְנַמְנֵם, כִּי הָיוּ בְּטוּחִים בִּמְאַת הָאֲחוּזִים שֶׁזֶּה פוֹלְס אָלַארְם, אֲבָל בְּחָמֵשׁ לִשְׁעוֹן הַשַּׁחַר הָעוֹלֶה – הַשּׁוֹלֵחַ אֶצְבָּעוֹת וְרֻדּוֹת לְדַגְדֵּג אֶת דֹּפֶן הַחַלּוֹן – אִמָּא הֵבִינָה שֶׁזֶּה לֹא הצג יותר הַמַּצָּב וְהִתְקַשְּׁרָה לְאַבָּא בְּאַטְרַף וְאָמְרָה "אֲנִי יוֹלֶדֶת! עַכְשָׁו!" וְאַבָּא נֶחְפַּז מְרֻגָּשׁ וְהוּא שָׁב הוּא שָׁב, תִּזֵּז לְמַחְלֶקֶת יוֹלְדוֹת כְּשֶׁאִמָּא כּוֹרַעַת מֵעַל מִטָּתָהּ מְקֻפֶּלֶת בִּתְנוּחָה עֻבָּרִית, וְהוֹפּ הֶחְלַקְתִּי מִתּוֹכָהּ — קִילוֹ שְׁבַעְמֵאוֹת שְׁלֹשִים – קְטַנָּה וּמַמְזֵרִית, וְאַבָּא תָּפַס אוֹתִי בְּיָדָיו הַחַמּוֹת שֶׁזִּכְרָן מְגַעֲגֵעַ בִּי כִּסּוּפֵי אֵינְסוֹף לַחִים, וְהִצִּיל אֶת חַיַּי – חוֹבֵק אוֹתִי אֶל חֵיק מִבְטַחִים. וּמֵאָז אִמָּא מָסְרָה אוֹתִי לְאַבָּא, אִמָּא הֶחְלִיטָה שֶׁשְּׁמִי יִקָּרֵא נֹעַם. וְזֹאת אֲנִי – נֹעַם, מְשׁוֹרֶרֶת, בִּתּוֹ שֶׁל אֲבִינֹעַם – אַבָּא שֶׁלִּי, שֶׁהִפְרִיחַ אוֹתִי לַאֲוִיר הָעוֹלָם יָד בְּיָד וּמָתַיְשֶׁהוּ פָּרַשׁ לִישִׁיבַת תַּחְתִּיּוֹת — וְהַמּוֹרֶשֶׁת הַשֵּׁמִית הַסִּימְבּוֹלִית הַזֹּאת אוֹמֶרֶת בְּתוֹכִי דָּרְשֵׁנִי מִדֵּי יוֹם, חוֹצֶבֶת מִבְּשָׂרִי מִלִּים, מְנִיעָה אוֹתִי לִחְיוֹת כְּדֵי לִיצֹר, לִיצֹר כְּדֵי לִחְיוֹת. וְאִילָנָה אוֹמֶרֶת כֵּן, זֶה נָכוֹן, לֵדוֹת בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּךְ זֶה כּוֹאֵב וּמֻרְכָּב, אֲבָל סֵפֶר הַשִּׁירָה הַזֶּה הוּא אַתְּ בִּמְלֹא תַּכְלִית הַהֲוָיָה, בְּלִי הִיסְטוֹרְיָה עוֹדֶפֶת, מִטְעָנִים וְקִרְעֵי לֵב, נֶטוֹ אַתְּ – חֹפֶשׁ וֶרְבָּאלִי מִתְגַּלֵּץ' וְנוֹטֵף, וְלָכֵן אֲנִי מַתְרָה בָּךְ לַעֲשׂוֹת כְּבָר תַּ'קְּוֶעטְשׁ וּלְיַלֵּד אֶת סֵפֶר הַשִּׁירִים הַזֶּה מִתּוֹךְ נַפְשֵׁךְ, כְּדֵי שֶׁתֵּדְעִי רְוָחָה וְתֶעֱרַב שְׁנָתֵךְ. הצג פחות